פוראת נסאר מערוץ 2. צילום מסך מתוך יוטיוב

"היהודים חיים בתוך מין גטו, הם לא באמת יודעים מה קורה בחברה הערבית"

מדוע כל כך מעט ערבים אזרחי ישראל מרואיינים בתקשורת העברית? למה יש כל כך מעט כתבים ועורכים ערבים? מה נדרש כדי לשפר את המצב? ומה יש להם ללמוד מהימין הפוליטי הישראלי? כנס שארגנה עמותת "סיכוי" בחן את השאלות הללו, ועוד רבות אחרות

בתחילת אפריל התקיים באוניברסיטת תל אביב כנס לציון שנה לפרויקט "מדד הייצוג", המשותף לאתר "העין השביעית" ולעמותת "סיכוי" – ארגון חברתי משותף ליהודים וערבים, שמטרתו קידום שיח ושוויון חברתי בין שתי האוכלוסיות בישראל.

"מדד הייצוג" בוחן מדי שבוע את היקף הנוכחות (או ליתר דיוק, ההיעדרות) של אזרחי ישראל הערבים בתכניות הטלוויזיה דוברות העברית בערוצים ותחנות הרדיו של הזרם המרכזי. הוא הושק במרץ שנה שעברה, כשנקודת הפתיחה היתה עגומה למדי: על אף שמנתוני הלמ"ס לשנת 2016 עולה כי המיעוט הערבי שבין אזרחי ישראל, מוסלמים ונוצרים יחדיו, מהווה למעלה מ-20 אחוז מהאוכלוסייה, הייצוג הערבי בתכניות האקטואליה בעברית, הן של מרואיינים והן של עיתונאים, אינו עולה על 2.5% בשנה – כמעט עשירית מהחלק היחסי באוכלוסייה.

"במשך 15 שנה אני חוקרת את נושא ייצוג הערבים בתקשורת הישראלית, ובמשך שנים המספרים הם אותם מספרים", אמרה בכנס ח'ולוד מסאלחה, חוקרת ורכזת פרויקטים במרכז "איעלאם" ועורכת באתר החדשות "בוקרא". "על אף שנושא הרב-תרבותיות בערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו מעוגן ברגולציה של הרשות השנייה, המספרים עדיין מאוד נמוכים".

בנוסף לשאלת הייצוג הכמותי, עלתה במהלך הכנס גם שאלת הייצוג האיכותי של הערבים אזרחי ישראל במדיה: "כשמזמינים ערבים לטלוויזיה, בדרך-כלל מזמינים אותם לדבר על עצם היותם ערבים, ולא על תחום המומחיות המקצועי שלהם", אומר עידן רינג, מנהל הפעילות הציבורית של עמותת "סיכוי", "ובסופו של דבר מציבים את המרואיין הערבי – שהוא אזרח ישראלי, כן? – בסיטואציה שרוצים שידבר על עזה או על סוריה". מסלאחה מוסיפה כי במחקרים שערכה, אכן עולה לא רק תת-הייצוג המספרי של המרואיינים הערבים, אלא גם שהופעותיהם הם כמעט תמיד בהקשרים שליליים – ביטחוניים או פליליים.

הטבלה לא משקרת

"מדד הייצוג" של העין השביעית, בשונה מהמחקרים האקדמיים שנעשו עד כה בשאלת הייצוג הערבי במדיה העברית, עוקב מדי שבוע אחר תכניות האקטואליה הישראליות המשודרות בתחנות הרדיו ובערוצי הטלוויזיה המרכזיים, הציבוריים והמסחריים. הפרויקט, שממומן בסיוע קרן פרידריך אברט הגרמנית והקרן החדשה לישראל, מפרסם מדי שבוע את מצעד התכניות שנרשם בהן הייצוג הגבוה ביותר של דוברים ערבים, לצד דירוג שלילי של התכניות בהן הייצוג היה זעום עד לא קיים.

"זו פעם ראשונה שעושים פרויקט בסדר גודל כזה ובצורה מדידה כל כך", אומר אורן פרסיקו, המרכז את הפרויקט ב"עין השביעית", "ויש מקומות שאנחנו רואים שישנה השפעה ישירה. כשבגל"צ מראיינים בנושא מסוים במשך שעה אך ורק מרואיינים יהודים, וכתוצאה זה הופך לכותרת ב'עין השביעית' – שבוע לאחר מכן זה משתנה. עם זאת, מהצד השני יש תכניות, כמו תכניות כלכלה בערוץ הראשון, או תכניות לילה, שלא משנה כמה נכתוב עליהן – המצב שם לא משתנה".

ואכן, על פי סיכום נתוני השנה החולפת של "מדד הייצוג", ניכר שיפור משמעותי במהלך שנת 2016 בנוכחות המרואיינים הערבים; אלא שעקב נתוני הפתיחה הכה נמוכים – המצב עדיין רחוק מהרצוי: משלושה אחוזי ייצוג בודדים בתחילת השנה, טיפס המדד לשישה אחוזים בחודש דצמבר האחרון.

לפי נתוני הדו"ח, שעורכת חברת "יפעת בקרת פרסום" עבור "העין השביעית" במסגרת הפרויקט, מספר המומחים הערבים המרואיינים לתכניות האקטואליה זינק אף הוא פי 2.8 לעומת חודש ינואר 2016. במדרג התכניות מככבת בפער ניכר מעל היתר התכנית "לונדון את קירשנבאום" המשודרת בערוץ 10, שסיימה את 2016 עם 11.8% מרואיינים ערבים מתוך כלל האורחים שהוזמנו לתכנית.

דרור זרסקי, עורך התכנית, נכח בכנס והסביר כיצד הגיע לפסגת הרשימה המיוחלת: "זו היתה החלטה מודעת אישית שלי ביחד עם ירון (לונדון – ע"ג), אבל צריך להגיד כאן תודה ל'עין השביעית'. אני שחקן כדורגל שכונות, וברגע ששמים לי טבלת דירוג ועושים תחרות, ישר נכנסת מוטיבציה להתחרות".

קשיי הכתב הערבי בעיתון היהודי

אירוע סיכום מדד הייצוג מתחיל אמנם בתמונה אופטימית: יש בעיה, יש פרויקט להעלאת המודעות לבעיה – ותוצאותיו מצביעות על מגמת שיפור. אך כאשר נכנסים לעובי הקורה של בעיית הייצוג, מיד עולה תמונה סבוכה ששורשיה העמוקים בקונפליקט הישראלי-פלסטיני – וספק אם טורניר ליגת העל של הייצוג הערבי אכן יפתור אותה.

נורית קנטי, עורכת התכנית "מה בוער" בגלי-צה"ל, הממוקמת בתחתית הפלייאוף העליון של הטבלה, עם 4.3%, מספרת בגילוי לב על אחד ממקורותיה של ההדרה: "מתחילת עבודתי בגל"צ היתה תפיסה שחייבים לשלב בכל אייטם ישראלים-יהודים-שורשיים, וזה מתוך תפיסה רייטינגית – שזה מה שקהל המאזינים מעוניין לשמוע. נוספת לזה המציאות היום, שכל דבר שחורג מהקונצנזוס הישראלי מתייג עיתונאים וכלי תקשורת כ'שמאלנים', ושני אלו ביחד מביאים למצב שלעיתונאי ולעורך נוח יותר להביא מרואיינים יהודים.

"מהצד השני, יש גם חוסר עניין של האוכלוסייה הערבית בתחנות כמו גל"צ, ובשלה אנחנו נתקלים בלא מעט מקרים של הברזות מצד מרואיינים ערביים, או פחות היענות ורצון להתראיין. זה עוד עניין שגורם לכך שעבור העיתונאי הרבה יותר קל להביא מרואיינים מהמגזר היהודי, גם מבחינה טכנית".

לא פלא אם כן שאנשי תקשורת או אנשי תקשורת פוטנציאליים מקרב הערבים אזרחי ישראל (או כפי שהדוברים הערבים בכנס מקפידים להגדיר – פלסטינים אזרחי מדינת ישראל), רואים בכלי התקשורת העבריים כחסומים בפניהם, ולעתים אף כעוינים אותם.

"התקשורת הישראלית סגורה מאוד כלפי צעירים ערבים", אומר אמג'ד שביטה, מנהל תחום התקשורת הערבית ב"סיכוי". "בערוצי המיינסטרים מסתפקים במספר מצומצם מאוד של כתבים ותחקירנים ערבים, הישראלים התרגלו להכיר את הערבי דרך העיניים של ה'מומחה לענייני ערבים', ונראה שלא מקובל להעסיק ערבים כפרשנים בכירים – אפילו בהקשרים שהם מתמצאים בהם טוב יותר".

מימין לשמאל: אמג'ד שביטה, עלי ואקד, ערן זינגר, הישאם נפאע, אורן פרסיקו (צילום: יוסי זמיר)

בנוסף, שביטה מתאר את הקשיים שבהם נתקל צעיר ערבי המנסה להשתלב במדיה הישראלית: "אני, כבחור ערבי, הייתי מפחד להגיש קורות חיים לאתר כמו Ynet מחשש שיחייבו אותי להשתמש בטרמינולוגיה שנוגדת את הנרטיב שלי, כמו לקרוא למבוקש 'מחבל' או 'טרוריסט'". בהקשר אחר, תוקף שביטה את הייצוג-לכאורה שניתן לאזרחים הערבים בתחנות הרדיו הערביות ברשות השידור: "מבחינתנו הרשות היא אפס שמשמיעה בעיקר משת"פים, שמדברים ללא הבעות פנים, ללא מבטא ולא מביעים את העמדה האמיתית של החברה הערבית-הפלסטינית בישראל".

הישאם נפאע, עורך בעיתון "אלאיתיחאד", מספר על משבר האמון הזה מנקודת המבט של צרכן החדשות הערבי: "יש חוסר אמון בתקשורת הישראלית, כמו שיש חוסר אמון בממסד הישראלי כולו. אלא שהשינויים בתקופה האחרונה וכניסתם של ערוצים ערביים דרך הלוויין, מורידים את מידת העניין של המגזר הערבי בתקשורת הישראלית. את הדור הצעיר אפילו הערוצים הערביים לא מעניינים, והם נמצאים בעיקר בניו-מדיה".

"החברה עדיין לא בשלה למבטא ערבי"

מנגד, ערן זינגר, כתב לענייני ערבים ומגיש התכנית "מרחאבית" ברשת ב' העומדת על סף סגירה, טוען שכלי התקשורת בסך הכל משקפים את המציאות החברתית הנתונה, ואי אפשר לצפות מהם להתעלות עליה: "יש גבול למה שאפשר לצפות מהתקשורת; בשורה התחתונה, החברה עדיין לא בשלה לנוכחות של מבטא ערבי או מבטא אתיופי בטלוויזיה או ברדיו. לפני שבאים בטענות לעיתונות, צריך לבוא ולבדוק את החברה, שיש בה סכסוך ארוך בין שתי קבוצות באוכלוסייה. קשה לגשר על הסכסוך הזה רק באמצעות התקשורת". שביטה התנגד נחרצות לדבריו של זינגר על המבטא, וכינה אותם "בדיחה".

"השינוי האמיתי לא בר-קיימא כרגע", מסכם רינג, "צריכים להיות שינויים יותר מערכתיים, כמו למשל שילוב של עורכים ערביים במערכות החדשות". אולם לטענת חלק מהדוברים בכנס, השינוי המערכתי לא יגיע רק ממתן תמריצים מצדם של גופי התקשורת העבריים. " העיתונאי הערבי צריך להמשיך לדפוק על הדלת", אומר עלי ואקד, עיתונאי ותיק ומנהל ערוץ 'i24 news' בערבית, "אפשר להאשים את הצד השני שמחליט איך ואם מפרסמים, אבל צריך לעבוד גם על עצמנו ולדחוף למכור את הסיפורים שלנו".

מימין לשמאל: דרור זרסקי, עידן רינג, ח'ולוד מסלאחה, נורית קנטי, ד"ר ענת באלינט (צילום: יוסי זמיר)

קנטי מוסיפה: "יש הרבה מה ללמוד מהימין הפוליטי על האופן שבו הוא פועל בתקשורת; עיקר התלונות שאני מקבלת למערכת 'מה בוער מגיעות מצד ימין, ועוסקות בתכנים שמשודרים ואלו שלא משודרים. ישנה עבודה ממוסדת ומושקעת, עד שהיום עורכים לא יקיימו שום דיון בלי ימני בפאנל. אותו לחץ ואותה שיטה יכולים גם לחזק את הנוכחות של דוברים ערבים בתקשורת, כמו גם מקבוצות מקופחות אחרות בחברה, כמו למשל נשים וקבוצות מיעוטים נוספות".

ונפאע מסכם באירוניה מרירה: "הציבור היהודי הוא המפסיד העיקרי מתת-הייצוג של המראיינים והמרואיינים הערבים – נוצר כאן מצב שהיהודים בתוך מעין גטו, שבתוכו הם לא באמת יודעים מה קורה בחברה הערבית".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטואליה יחסי יהודים ערבים מגזין תקשורת            
{ לכתבה ""היהודים חיים בתוך…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות