ריי שגב. תצלום: רונית כהן

היי, תראו, נשים במידות גדולות. אין שום סיבה להסתתר מפניהן

סדרת הפולחן "בנות", הסדרה התיעודית "שמנופוביה", תצוגה בשבוע האופנה בתל אביב – יותר ויותר במות מרכזיות מספרות את הסיפור של נשים גדולות גוף, באופן הראוי להן. אבל למה בעצם מראה שמן כל כך מאיים עלינו? והאם השינוי באמת קרוב?

בעידן הנוכחי, שבו דימוי גוף האישה שהתרבות הפופולרית מקדשת – רזה, דקיק, שברירי – מוחדר לתודעה שוב ושוב בכל המדיות האפשריות, הנתון שלפיו נשים רזות שלובשות מידה 34 מהוות בסך הכול חמישה אחוזים מהאוכלוסייה, נשכח פעם אחרי פעם. מי שבכל זאת מתעקש או מתעקשת להזכיר אותו, בניסיון להיאבק בדימויי הגוף הקשוחים, נתפס/ת לא פעם כטרחן/ית.

ויחד עם זאת, אפשר לראות בשנים האחרונות ניצני שינוי בתפיסה. כוכבי פופ המציגים אופנת ישבן גדול, כמו בנות משפחת קרדשיאן, הציפו את העובדה שאפשר גם אחרת; סדרות טלוויזיה עלילתיות כמו "בנות" וסדרות תיעודיות כמו "שמנופוביה" מראות גם את חייהם של מי שמשקלם חורג מרודנוּת המידות הקטנות; וקמפיינים תקשורתיים דוגמת הפרסומת של חברת הקוסמטיקה Dove (שבה מוצג מראה נשי מגוון המתפרס על סקאלה של מידות וצבעים), המעניקים לגיטימציה למראה נשי ויפה לא פחות, הסוטה מהשבלונה המקורית, המקבעת.

אחת הדוגמאות היותר מעניינות לשבירת השבלונה התרחשה בשבוע האופנה האחרון בתל אביב, במארס, בתצוגת אופנה של המעצבת אנה לוקצקי, הבעלים של חנות הקונספט והמותג AnnA. בתצוגה, הצעידה לוקצקי בנות בטווח הגילאים 17-60, שמידותיהן נעות בין 34-50 – רובן ללא ניסיון קודם בתחום הדוגמנות. "הדוגמניות שלי נבחרו בקפידה, אבל הן מורה מקרית אונו, עובדת סוציאלית מראשון לציון ועוד", סיפרה לוקצקי לפני התצוגה. "הן בטווח גילאים רחב וכולן יפות ומדהימות. חשוב לי להראות שאין אידיאל יופי אחד ואין סיבה לשאוף להיראות אותו הדבר. חשוב לי שכל אחת בקהל תִראה את עצמה".

"זאת יכולה להיות מורת פילאטיס?!"

זו היתה תצוגה ממש לא שגרתית. בטח במונחים של שבוע האופנה. נשים בטווח גילאים ומידות רחב צעדו על המסלול בבגדי המעצבת, ביחד עם סימן ההיכר של לוקצקי – זר פרחים שזור לראשן. מבחינת לוקצקי העובדה שהן לא היו דוגמניות מקצועיות לא היתה חיסרון, אלא חלק ממהות האירוע.

לנה דנהאם, יוצרת "בנות". צילום מתוך פליקר

בין הצועדות היתה שירלי מנדל, מדריכת פילאטיס במקצועה. "כמו שאת רואה, אני לא בחורה רזה, אפילו שמנמנה – כבר בתור ילדה הייתי יותר מלאה מכל הקטנטנים האחרים", היא מספרת. מנדל לא נראית כמו מדריכת פילאטיס טיפוסית, רחוק מזה. "אני בטוחה שכשאנשים באים לסטודיו בפעם הראשונה הם תוהים איך אני יכולה להיות מורת פילאטיס", היא מספרת, "כי הם קושרים משקל ופעילות גופנית. אבל זה אף פעם לא פגע לי בפרנסה, תמיד היו אנשים שראו מעבר ולמדתי לנפנף הסתכלות עקומה כזאת".

דימוי גוף רזה זה משהו שקיים רק בתרבות ובתקשורת, או שקיים אפילו ברמה הביתית, המשפחתית?

"בבית, בבית ספר – בכל מקום שבו הייתי, למדתי שמשקל זה מה שמגדיר את הבן אדם. עד כמה שבמקום שגדלתי בו היתה סביבה מקסימה – ויש לי באמת משפחה נהדרת – זה המסר שעבר מבלי להתכוון, והוא הושרש אצלי כל כך חזק, עד שהוא חלק מהדי-אן-איי. הייתי עובדת בלעשות דיאטה. כל הזמן חשבתי שאם אני ארזה, יהיה לי יותר טוב בחיים ואני אהיה יותר יפה, אבל זה כל פעם הוכיח את עצמו הפוך בדיוק: ככל שרזיתי, נשארתי אותו בן אדם פגיע וחסר ביטחון עד שהבנתי שהעבודה האמיתית היא פנימית".

ובכל זאת, בחרת לצעוד על מסלול לעיני קהל לא קטן.

"כולם אומרים לי שאני אמיצה בעקבות ההשתתפות בתצוגה, אבל אני בכלל לא מבינה על מה הם מדברים – אני לא עושה את זה מתוך אומץ, זו פשוט מי שאני".

"הרבה דברים לא בריאים"

עיתונאים רבים שסיקרו את התצוגה בחרו להעניק לה את הטייטל "נשים אמיתיות", מה שמטבע הדברים קומם את המשתתפות. "כולן נשים אמיתיות!", מנדל מבהירה. "אי אפשר לקחת את ההגדרה הזו ולתפוס עליה בעלות או לנכס אותה רק לנשים שמנות. בכלל, כל ההתייחסות לשמנים כמשהו חריג באוכלוסייה הוא בעייתי. אני לא רוצה לייצר חריגוּת בשום צורה – להיפך, אני רוצה להיטמע באופן הכי טבעי שיש, שכשיגיעו לסטודיו שלי, הדבר הראשון שיעבור בראש לא יהיה 'הנה המורה השמנה'".

והיא אכן סבורה שיש קיום שינוי אטי אך יציב של המגמה: "יש היום אלטרנטיבות שתופסות לגיטימיוּת ויוצאות מהשבלונות הדיכוטומיות של העבר. אבל רק ביום שבו כבר לא נצטרך מצעד גאווה, יום אישה וסדרות כמו 'שמנופוביה' – נדע שעשינו את שלנו".

"שמנופוביה" היא סדרה תיעודית בת שלושה פרקים ששודרה לאחרונה ב"הוט" ושהציגה באופן ביקורתי את הביקורת המופנית כלפי אנשים שמנים, כמו גם את מצוקתם החברתית. האמירה שעלתה ממנה היתה שמי שמאמלל אנשים שמנים זו החברה, ולא המשקל העודף, ושהדרך להתמודד עם זה, מנקודת המבט של השמנים, איננה דיאטה, אלא טיפול עצמי. לעבוד על הנפש, ולא על הגוף. אמנם, קל יותר להגיד מאשר לבצע, אבל גם שינוי של הקודים החברתיים אינו דבר פשוט.

את התצוגה של לוקצקי בהחלט אפשר לשייך לאסכולה השואפת לקדם שינוי סוציולוגי (של החברה), יותר מאשר שינוי פסיכולוגי (של היחיד). בעיני מרבית המשתתפות, היא נתפסה כמפגן עוצמה – "התחלה של ניצחון, של שינוי ממשי בחברה", כפי שאומרת מנדל. עם זאת, היו שביקרו אותה בטענה שהיא מעודדת השמנה; שהיא חוגגת את הגופים המלאים, המהווים כביכול עדות להתנהלות לא בריאה.

מנדל משוכנעת שזה קשקוש. "הרבה דברים הם לא בריאים", היא אומרת. "כל אחד מאתנו חוטא בעשרה דברים לא בריאים לפחות. אבל נורא קל לשים את האצבע על השמָנה. שלא תטעי, השמנה היא מגיפה נוראית של העולם החדש, ואני מאוד מאמינה באכילה בריאה ופעילות גופנית. אבל להגיד שהתצוגה מעודדת השמנה זה פשוט לפספס את המסר ובגדול".

ואולי עולם האופנה מכור מראש

ריי שגב היא דוגמנית פלאס סייז מהמובילות בישראל. כן, יש דבר כזה. גם היא, היא מספרת, נולדה ל"חברה המקדשת אידיאל יופי שידעתי שלעולם לא אוכל להיות חלק ממנו. תמיד היה לי ברור שאני צריכה להתאים את עצמי לסטנדרט, שאם לא אצליח לשמור על מידת מכנסיים מסוימת – לא אשרוד כאן. אבל הכול השתנה כשראיתי ריאיון עם הדוגמנית ליזי מילר במגזין 'גלאמור' בשנת 2009. הרגשתי שבפעם הראשונה מישהו אומר את מה שאני מרגישה, ואני מקבלת לגיטימציה להיות מה שאני. כל החיים חשבתי שרק אם אני לא אוכל ואנסה להצטמצם יהיה בסדר, אבל אחרי שראיתי איך הבחורה היפה הזאת שלמה עם עצמה, עם הגוף שלה, ואוהבת את מי שהיא – התעוררתי. והבנתי שאני חייבת להעביר את המסר הזה".

ריי שגב, דוגמנית גדולה – כתבת וידאו מאת דניאל שמיר

שגב עוסקת בדוגמנות ובשיווק, ובמקביל מקיימת סדנאות העצמה נשית. שם, היא רואה ושומעת כיצד נשים מתייחסות לגוף שלהם, ואילו מערכות יחסים הן מנהלות עם דימוי הגוף השלט בתרבות. שגב: "זה כל כך מושרש בתרבות שלנו: שאת לא יכולה להיות מה שאת, שאת צריכה להשתנות, לשנות את הגוף שלך. כל כך הרבה תעשיות נשענות על הצורך הזה של אנשים לפצות על חסכים. אני בעיקר רוצה שיותר ויותר נשים יבינו שהן יכולות להיות מה שהן, שהמקום השלם לא מונע דרייב להצלחה אלא להיפך – אפשר להשיג הרבה יותר בזכותו".

אבל אולי בעצם עולם האופנה הוא לא הזירה הנכונה לבחון במסגרתה את שאלת דימוי הגוף: מעבר לכך שזה תחום שמרני שמשמר סטריאוטיפים מוצקים ושמניעים אותו אינטרסים מסחריים אשר אדישים לשאלות מורכבות, הוא אף נועד מלכתחילה ליצור דימוי אשלייתי, זוהר, של המציאות. לכן אולי מוטב גם להתייחס אליו כך, ולהפנות את המבט (ואת הציפיות) לזירות יותר פלורליסטיות, כמו למשל הרשתות החברתיות, שם אנשים רבים מביעים אג'נדות מגוונות – בדרך כלל גם ללא תלות באינטרסים מסחריים.

"לעולם האופנה יש באמת שאיפה להשאיר את המצב סטאטי, כמו שהוא", אומרת שגב. "קשה ליצור שונוּת כי האנשים שעושים אותו מפחדים מנפילה. אני אישית חושבת שרואים קצת יותר גיוון, אבל עדיין – בשערים של המגזינים הגדולים נראה את אותו השטנץ. הפלאס סייז עדיין נתפס כמשהו חריג כביכול, אבל כמובן שזה אבסורד, כי ככה נראית מרבית האוכלוסייה. האופנה מנסה לייצר איזה אשליה, אבל בואו נודה על האמת – אנחנו כבר לא קונים את זה. אנחנו רוצים לראות את הטבעי. אני מאמינה שזה רק עניין של זמן עד שזה ישתנה, זה די מיצה את עצמו".

ועדיין, הסטריאוטיפיזציה היא לא רק מנת חלקה של תעשיית האופנה – נדמה שהיא בכל מקום. "אני פוגשת נשים מצליחות, מקצועית ומשפחתית", אומרת שגב, "שכשברגע שהן יושבות מסביב לשולחן, השיח אוטומטית עובר למה מותר ומה אסור לאכול, ובדיאטה החדשה בה פצחו. זה שיח מגביל שלא נותן לאישה לגדול. התעשיות עושות כסף על זה שאנחנו שונאות את עצמנו. והאמת שגם אני במובן מסוים משתפת פעולה עם המקום הזה, בעצם העיסוק שלי בדוגמנות פלאס סייז. הרבה שואלים אותי למה אני בעצמי מנציחה איזשהו אידיאל לא אמיתי. התשובה שלי, היא שאני מאמינה ששינוי יגיע מבפנים".

לסיכום, השיח הציבורי העכשווי אולי מביא עמו ניצוצות של שינוי, אבל שינוי אמיתי עדיין לא נראה באופק. בזמן שאותה התצוגה של אנה לוקצקי ניסתה להעביר מסר על היופי בשונות ובגיוון, התנהלו לצדה עשרות של תצוגות אחרות בהן התהלכו אינספור דוגמניות בגזרה אחידה. ובכלל, האם הבמה לתצוגה שכזאת ניתנה על מנת להציג שיח אחר, או רק כמקדם מכירות מתוחכם?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אוכלוסיות מוחלשות מגזין         
{ לכתבה "היי, תראו, נשים…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות