מרב וייס (משמאל). באדיבות עמוד הפייסבוק של ליין BISI

"הבאתי בת זוג הביתה, אבל לא יכולתי להגיד לאימא ש'נולדתי ככה', וזהו"

מצעד הגאווה נערך השנה בסימן הקהילה הביסקסואלית, שחבריה נופלים בין הכיסאות, נתקלים בחוסר אמון ובמשברי זהות, ובניגוד להומואים ולסביות, אין כמעט בתרבות ייצוגים שימשו כמודלים עבורם. תקשיבו לסיפור של מירב וייס ותבינו כל מה שצריך על הנושא

מצעד הגאווה שהתקיים בשבוע שעבר בתל אביב, אירוע השיא של חודש הגאווה, נערך השנה בסימן הקהילה הביסקסואלית. הוא סומן כמפגן תמיכה בחבריה ובחברותיה, ובזכותם וזכותן לחיים בשוויון ובכבוד. עם חלוף המשאיות והקונפטי, ואחרי שהתיירות הלטה"בית עשתה דרכה בחזרה לארצות המוצא, יש טעם לבחון: מה ניסתה להשיג מחאה זו, מדוע בכלל נוצרה והאם השיגה את מטרותיה.

ראשית, על פי מחקרים רבים, הקהילה הביסקסואלית – ששמה את הבי"ת בראשי התיבות להט"ב – היא הגדולה ביותר בתוכה. ואולם, חרף גודלה, הנוכחות והייצוג שלה במרחב הציבורי לוקים בחסר, עד לא קיימים כמעט. יתר על כן, כלפי הקבוצה קיימת גם תופעת הביפוביה – כלומר רתיעה, פחד או אפליה נגד ביסקסואלים – כאשר בשנים האחרונות יש לא מעט גילויים שלה, חלקם מגיעים דווקא מכיוונם של הומואים.

נדמה שהבעיה הראשונה והעיקרית שאיתה מתמודדים חברי הקהילה היא הטענה ש"אין דבר כזה ביסקסואליות". טענה שנפוצה גם בשיח בין הומואים, וגם בשיח הסטרייטי. מן הסתם, יש לה קשר לעובדה שביסקסואליות איננה תכונה שניתן לזהות במבט ראשון – הבחור שזה עתה נראה ברחוב כשהוא מתנשק עם גבר, עשוי בהזדמנות אחרת להתנשק גם עם אישה – מי יודע?. האם העובדה שביסקסואלים נהנים מכפל אפשרויות מעידה על מציאות טובה יותר? לא בהכרח, או לא תמיד. אחרת לא היתה נולדת המחאה הנוכחית שלהם, ששמה דגש, לטענת מארגניה, על "מחיקה מכוונת של ביסקסואליות מהמרחב הציבורי".

טענה זו עשויה היתה להישמע קלושה לאור דוגמאות עבר שכולנו מכירים: פרדי מרקורי, שאחרי חיים שכללו מערכות יחסים הומוסקסואליות רבות, סיים את חייו בזרועות בת זוג; ודייויד בואי, שאשתו אנג'י, לפי האגדה, תפסה אותו במיטה ביחד עם סולן הרולינג סטונס, מיק ג'אגר. שמועות על נטיות ביסקסואליות מיוחסות גם לזמרת מיילי סיירוס (שהכריזה בראיון עבר שהיא שונאת את המילה "ביסקסואלית"), או לשחקניות אנג'לינה ג'ולי ולינדזי לוהן.

אבל אולי בעצם העניין טמון בדיוק כאן: בעובדה שכאשר מדובר בביסקסואליוּת, אף סלב לא מוביל קמפיין ציבורי, ואף כוכב פופ לא מתאבד על הסברה ויחצנות של נטייתו המינית. זה כמעט תמיד מיתוס, או אגדה אורבנית, או שמועה, או במקרה הטוב – תכונה שמיוחסת לכוכב בעל כורחו. על פי רוב, זהו פרט טריוויה די נשכח. ככה בונים מודעות פוליטית לנטייה מינית?

לי אין ייצוג להזדהות איתו

מירב וייס, אקטיביסטית ביסקסואלית בת 22, היתה השנה ממארגנות המצעד. היא מגדירה עצמה כביסקסואלית, ויש שיזהו אותה כ"פּאן" (קיצור של פאנסקסואליות והמושג שגם מיילי סיירוס התעקשה עליו באותו ראיון שצוין קודם לכן). מה זה "פאן"? כל מי שכופר/ת בתפיסה שמיניות או מגדר הן בינאריות בהכרח, כלומר שאפשר להיות רק עם בני מין אחד, מסוים. ההבנה של וייס שהיא כזאת היתה כרוכה בהתגברות על לא מעט משוכות בדרך. "תמיד הרגשתי שאני לא נמשכת רק לבנים במובן הכי קלאסי, עוד מילדות. אני זוכרת שכשהגעתי לכיתה ח', והתחלנו לדבר על בנים בין החברות, הצהרתי שאני גם בקטע של בנות. למרות שלא בדיוק ידעתי מה זה אומר. כנערה מתבגרת, התעניינתי גם בבנים וגם בבנות".

וייס מספרת שעם התפתחות הידיעה שהיא ביסקסואלית, והתפתחותה במקביל של התודעה הביסקסואלית שלה, היא החלה לשים לב לעובדה שהקבוצה כמעט שלא מיוצגת בתרבות הפופולרית. וגם כשהיא כבר מיוצגת – זה בדרך כלל נגמר בצורה טראגית. מישהו מת, נפצע או – במקרה הטוב – נפרד ממושא האהבה שלו. "הרגשתי שאם עבור כל בחורה הרגע הזה, שבו הגבר סוחף את הבחורה אליו בנשיקה רומנטית, הוא קסום – לי אין ייצוג דומה להזדהות איתו", היא אומרת.

בין הדוגמאות לסופים טראגיים של יצירות העוסקות בקהילה הלהט"בית (זהירות, ספוילרים), היא מונה את הסרט הישראלי של איתן פוקס וגל אוחובסקי, "יוסי וג'אגר", שם אחד משני הנאהבים מת. ואם קופץ לכם על הלשון להגיד, "אבל זו לא באמת יצירה ביסקסואלית! אוהד קנולר בעצם משחק שם גיי בארון" – אתם ממחישים בעצמכם את הבעייתיות העקרונית הטמונה במצב הביסקסואלי: הרי מתי בפעם האחרונה מישהו ראה לנכון להתווכח שהנטייה המינית שלכם, היא אכן הנטייה המינית שלכם?

והבעיה, מבחינת וייס, לא נגמרת כאן. "גם אם היו דמויות בסרטים שהיו 'מולטי' מובהקות (כלומר 'פאן'), הן תמיד נתפסו כמגוחכות – זו תמיד ההומאית הנשית החמודה, או הדמות המלנכולית שמגלה עצמה. תמיד הרגיש לי כאילו הביסקסואליות היא Fade, היתה כלא היתה".

ובאמת, קשה למצוא עשייה אמנותית שהנטייה הביסקסואלית בה ברורה, מובחנת ומוצהרת מפורשות – בלי אבל ובלי אולי. אם להתאמץ בכל זאת – והרי בשביל זה אנחנו כאן – ישנו הסרט האמריקאי המצוין "הר ברוקבק" שהראה בבירור כי דמותו של ג'ק טוויסט (אותו מגלם ג'ייק ג'ילנהול) מנהלת שלל רומנים מחוץ לנישואין – עם גברים ונשים כאחד. מי שנזכר בדוגמאות נוספות, מוזמן לכתוב לנו טוקבק.

מירב, נשמע שהיעדר ייצוג במדיה הופך את תהליך גילוי הנטייה הביסקסואלית לקשה ומסובך הרבה יותר, בהיעדר מודלים להזדהות עמם. איך את הבנת שאת ביסקסואלית?

"בכיתה י"א יצאתי עם מישהו מקסים, ובמקביל התחלתי להכיר את החברה הכי טובה שלו, שהיתה עושה לי טיזינג מטורף, כמו ילד קטן שמושך בצמות. בשלב מסוים הקשר ביני לבינו דעך מעצמו, ואני הפכתי אובססיבית לבחורה הזאת. עכשיו, גרתי בגבעתיים לאמא מר"צניקית שנתפסה בעיניי כאישה הכי ליברלית בעולם. ויום אחד ישבנו בסלון ודיברנו, ועל הדרך זרקתי שאני מאוהבת בבחורה. ציפיתי זה יעבור בנונשלנטיות, אבל לא. היא הלכה לשירותים, בכתה ולא דיברה איתי במשך חודש".

מאותו הרגע, היא אומרת, הבית הפך למקום שצריך ללכת בו על קצות האצבעות.

אישה עם אישה זה בסדר, אבל שבן הזוג שלה יהיה עם גבר?

רגע הגילוי היה מרעיש, אבל עדיין נעדר ממנו הממד הדו-מיני. הוא יגיע רק בהמשך. "באותה נקודה", ממשיכה וייס, "הייתי בטוחה שאני לסבית. שכל מה שהיה עד עכשיו עם בנים קרה בגלל ש'צריך' שיקרה משהו עם בנים, כלומר כי לא הכרתי משהו אחר. זו היתה תקופה של תסכול מתמשך, כי הרגשתי שגם בחורים הפסיקו להביע בי עניין וגם בחורות.

"אז לא הבנתי – אני לסבית? הרי גם בנים מעניינים אותי. ניסיתי ללכת לפעולות של איג"י (ארגון הנוער הגאה) ופשוט לא מצאתי את עצמי שם. מאוד התחברתי לז'רגון ולתרבות, אבל לא הייתי הם, לא הייתי במקום של ההשלמה המוחלטת שלהם עם הנטייה המינית שלהם".

וזו, לדברי וייס, אחת הפריבילגיות כשאתה הומו או לסבית – השלמה עם המצב הנתון כעובדה מוגמרת. אין את הנזילות או אי היציבות שמאפיינים את המצב הביסקסואלי. למה שיהיו? זה נמצא בחדשות, בסרטים, בספרים ואפילו במערכי חינוך מסוימים. לא מספיק – אבל נמצא. ביסקסואליות היא האופוזיציה של האופוזיציה.

"כשהייתי בכיתה י"ב קרה לי הנס הגדול ביותר בדמות החבר הראשון שלי, שהיה ביסקסואל. חברות שלי תמיד שאלו אותי: 'איך זה לא מפריע לך?', ועניתי שאני בעצמי ביסקסואלית. כך התחלתי להבין שזה מי שאני. אני זוכרת שהן ענו: 'כן, אבל את אישה, זה לא אותו דבר'. כל כך עצבן אותי הדאבל-סטנדרט הזה: אישה יכולה להיות עם אישה וזה עדיין לא הופך אותה למי שהנטייה המינית שלה היא שונה, אבל גבר ששכב גם עם גברים, אז משהו בו כנראה דפוק. גם את זה אני משייכת לתפיסה תרבותית, שנולדת מייצוגים במדיה.

אין לי את הקלף של "נולדתי ככה"

"אחרי תקופה מסוימת", היא ממשיכה, "אני והבחור נפרדנו, והכרתי את האקסית שלי, שאני יכולה להגיד בדיעבד שהיתה האהבה הראשונה שלי. ובכל זאת, בחודשיים הראשונים של הקשר הסתרתי את זה מההורים שלי וזו היתה חוויה נוראית. לא היה לי הקלף של 'נולדתי ככה' כמו שיש ללסביות". וכשאין בסיפור שום דבר דטרמיניסטי, מוּלַד או מוחלט, נפתח פתח לוויכוחים ושכנועים, או לכל הפחות – ריגשי. במלעיל. ההורים של מירב ניסו לשכנע אותה שגבר עדיף. כתוצאה מכך היא החליטה לעזוב את הבית, ולחפש בית קהילתי"

"בקרב הומואים הייתי מעין קוריוז ששואלים אותו 'מה עדיף במיטה?', ובקרב לסביות הייתי זו שעוד לא יצאה מהארון. פחות או יותר לקראת גיל 21, הבנתי שאם לא אייצר לעצמי איזושהי קבוצת חברים באופן מלאכותי שתתרבה, לא יהיו לי חברים. אז פניתי לביסקסואלית היחידה שהכרתי באותה התקופה – שידעתי שהיא אקטיביסטית".

השתיים החליטו לפצוח בקמפיין שיעלה את המודעות כלפי התופעה. הן צילמו סרטון. מאוחר יותר, כשנדרש גיוס של סכום משמעותי יותר – החליטו לפתוח יחד ליין ביסקסואלי של מסיבות, ה-BISI.

ה-BISI הוא הליין השני שנוצר בתל אביב שהגדיר עצמו כביסקסואלי – והיום גם היחיד. "עברה שנה מאז שהתחלנו וראינו שיש לנו כוח כקהילה ביסקסואלית, או יותר נכון מולטי-משיכתית. בתוך הקהילה הגאה אנחנו מודרים באופן ממש מובהק ובוטה. עצם העובדה שקיים רק ליין אחד ממחיש את זה, לעומת אינסוף ליינים של מסיבות גייז", היא אומרת.

אמנם, יש בינתיים התקדמות, אבל אטית. "התהליכים לא קורים מספיק מהר עבור בני הנוער הביסקסואלי. רבים מבני הנוער הביסקסואלים – יש מחקרים שמדברים על כמחצית – חשים נטיות אובדניות, וחלק באמת פגעו בעצמם".

מירב וייס

להדרה התרבותית שאת מדברת עליה יש חלק בזה, לדעתך?

"בהחלט כי זו תחושה של חוסר אונים, שאין לך בית. אנחנו כולם נורא רוצים להרגיש נאהבים, שתהיה לנו את הפינה החמה לחזור אליה. כשאתה מרגיש שאין לך את המקום הזה, ושאין לך עם מי לחוות את גיל ההתבגרות, שגם ככה קשה בפני עצמו – הכל הופך קשה פי עשרות מונים".

רבים על שבבים של משאבים

ומכיוון שכך – וייס וחבריה נאבקו שנושא המצעד השנה יהיה ביסקסואליות.

במובן מסוים, עצם הניסיון להבליט את הביסקסואלים למשך יום אחד בשנה, ובמשך שנה אחת מתוך 19 שנים שבהן נערך המצעד, המחיש עד כמה הקיבעון עמוק. "כל האנשים שהתראיינו בתקשורת לגבי המצעד היו, בסוף, הומואים ולסביות. מעטים הראיונות שהיו עם ביסקסואליים. הביסקסואל היחידי שראיינו היה גילי מוסינזון, עם הקוביות בבטן, אבל אם אתה לא מוּכּר – בקושי נותנים לך מקום. ואלו הדברים הקטנים שמשפיעים", אומרת וייס.

וייס מבטאת תסכול מכך שכדי להופיע בתקשורת צריך להיות סלב, או לפחות בעל חזות מסוימת (או לא להיות בעל חזות קווירית), אבל אי אפשר – וגם לא נכון יהיה – להתכחש לעובדה שסלבס מסוימים, ביניהם הנזכר למעלה, העלו באופן משמעותי ומידי את המודעות כלפי הקהילה; זה, הרי, מה שווייס ודומיה נאבקו עליו מלכתחילה.

מוסינזון, שחקן כדורסל לשעבר, שיצא מהארון בסטטוס אפי שכתב בפרופיל הפייסבוק הפרטי שלו, סימל עבור רבים גבריות איתנה; בעקבות האאוטינג, הוא התראיין בפריים-טיים ודיבר על הנושא רבות – אולי בפעם הראשונה בצורה כזאת בתקשורת הישראלית. מקרה נוסף, לא פחות מתוקשר – כנראה יותר – היה של רן דנקר, אליל הבנות עוד מימי "השיר שלנו", שאף כתב בעמוד הפייסבוק הפרטי שלו ביום של מצעד הגאווה האחרון: "נמאס לי להתנצל ביני לבין עצמי על מי שאני או מה שאני אוהב. אין לי צורך יותר בהגדרת משבצת ריבוע של סנטימטר לחיות בו".

"כן, יש איזשהו שינוי", מודה וייס בזהירות. "אבל מהצד שלי אני גם רואה את הקושי של אנשים בקהילה לדבר לטובתנו, כי הם כל כך נלחמו על הזהות שלהם כהומואים או כלסביות. בסופו של דבר, אלו קהילות מוחלשות שרבות בתוך עצמן, וזה מטורף. יש לנו שבבים של זכויות, שבבים של משאבים, ובסוף המאבק עליהם יוצא מכוער. צריכים הסברה ביסית וצריכים הסברה לסבית, וזה לא צריך לבוא אחד על חשבון השני, אבל במצב הנוכחי – זאת התחושה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת *

אוכלוסיות מוחלשות התאגדות יחסים בין המינים כללי מגדר מגזין        
{ לכתבה ""הבאתי בת זוג…" התפרסמו 2 תגובות }

1 {יעל}

רק תיקון – הר ברוקבק הוא ממש לא דוגמה לדמות ביסקסואלית. ג'ק מנהל רומנים עם גברים בלבד מחוץ לנישואים, ולבסוף נרצח בשל כך. שני הגברים בסרט נישאים לנשים אבל בבירור מדובר בנישואי הכרח ולא נישואים שמושתתים על משיכה מינית לנשים.

2 {בת חן}

קלינדה שארמה שנמצאת בתפקיד החוקרת בסדרה ״האישה הטובה״ מנהלת מערכות יחסים עם גברים ונשים.

כתבה מצוינת.

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות