תקרת הזכוכית של הנכים.  מתוך פליקר

מתי סוף סוף יבוטל החוק שמתנקם בנכים שהחליטו לצאת לעבוד?

"חוק לרון", הקובע שכל שקל שנכה מרוויח מעבודה, ייגרע מקצבת הנכות שלו, פוגע במוטיבציה של נכים לעבוד ומסליל אותם למשרות זוטרות. אחרי שוועדת זליכה המליצה לשנות אותו כמעט כליל, ועדת שמחון שמונתה אחריה, והגישה בשבוע שעבר את מסקנותיה, ממליצה לשמר את מתכונתו. כן, אפילו שגם מנסחי החוק כבר מודים שמשהו בו לא עובד

בשבוע שעבר פרסמה הוועדה לבחינת העלאת קצבאות הנכות בראשות פרופ' אבי שמחון את המלצותיה. המרכזיות שבהן היו: להעלות ב-500 שקל את קצבת הנכות העומדת כיום על 2,342 שקל לכ-100 אלף נכים ומשפחותיהם הנמצאים מתחת לקו העוני; וכמו כן, להגדיל את ההנחות שיינתנו לנכים בחשבונות המים, החשמל והארנונה. סך התמיכה שיקבלו הנכים מהמדינה אמור להסתכם, במקרה כזה, בסכום של כ-5,000 שקל בחודש.

ועדת שמחון הוקמה על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו כדי לבחון את המלצותיה של ועדת המומחים הקודמת שדנה בנושא, זו שמינה בתחילת 2017 שר האוצר משה כחלון, בראשות פרופ' ירון זליכה. הוועדה הראשונה, של זליכה, המליצה על העלאה הדרגתית של קצבאות הקיום, שניתנות באופן ישיר לזכאים, ל-4,000 שקל בחודש, זאת בהשקעה של 3 מיליארד שקל; והעלאת קצבאות התפקוד, שניתנות לפי צורכיהם הספציפיים של הזכאים, בהשקעה של 1.5 מיליארד שקל.

ועדת שמחון, לעומתה, המליצה שעיקר התקציב יופנה לקצבאות התפקוד, כשהחיסרון הוא, במקרים רבים, חוסר מודעות של הזכאים כלפי העבודה שהם אכן זכאים להטבה, וכתוצאה מכך – אי-שימוש בה. ועדת שמחון ספגה על כך ביקורת קשה, בין השאר מקרב ארגוני הנכים ובעלי הצרכים המיוחדים, שחידשו בינתיים את מחאתם הציבורית (זו שבעקבותיה מונתה הוועדה הראשונה מלכתחילה).

אולם, בעוד עיקר הדיון התקשורתי בהמלצות ועדת שמחון נגע לנסיגה מהקצבאות עליהן המליצה הוועדה שקדמה לה, נושא אחד, שממרר את חיי הנכים לא פחות – דוּבַּר פחות. נושא עידוד שילובם בשוק העבודה.

כיום, שיעור התעסוקה של נכים בישראל הוא כ-21% בלבד – אחוז קטן משמעותית מהשיעור הממוצע של כ-34% בקרב כלל מדינות ה-OECD. בנוסף, בישראל, כ-70% מהנכים שעובדים מפסיקים את עבודתם בתוך פחות משנה. המצב הבעייתי הזה נובע בעיקרו מחוק לרון, שנחקק ב-2009 בעקבות המלצות ועדת לרון (כתיקון לחוק הביטוח הלאומי), אשר דנה בעידוד אנשים עם מוגבלות להשתלב בשוק העבודה.

חוק לרון הוא הוא מנגנון לקיזוז קצבת הנכות מהזכאים לה, בכפוף להכנסתם משוק העבודה. כיום, במדינת ישראל, כל נכה שעובד, משכורתו – במידה שתעלה על 2,750 שקל – תגְרע מקצבת הנכות לה הוא זכאי. כל שקל שירוויח מהמעסיק, ייגרע שקל מהקצבה. הכנסה של 7,000 שקל בחודש, כבר תקזז לחלוטין את קצבת הנכות. תעלים אותה. במילים אחרות, גובה קצבת הנכות, במדינת ישראל, איננה פועל יוצא של מידת הנכות, או של המצב הרפואי גרידא – אלא של גובה ההכנסה.

גם בנושא הזה, המלצות ועדת שמחון חלביות בהרבה, שלא לומר עקרות, מול המלצות ועדת זליכה.

ועדת זליכה המליצה לבטל כמעט באופן מוחלט את חוק לרון, וזאת באופן דו-שלבי. בשלב הראשון, קצבתו של נכה שמשתכר עד גובה שכר המינימום, 5,200 שקל, לא תקוצץ בשום תנאי; כאשר משכר המינימום ומעלה, יוחל מנגנון קיזוז מדורג כפי זה שקיים כיום. המלצה זו אמורה היתה להגדיל מידית את הסכום שיקבלו כ–19 אלף נכים, בכ-800 שקל בממוצע.

בשלב השני, המליצה ועדת זליכה, תבוטל גם המגבלה שמטיל חוק לרון על נכים המרוויחים מעל שכר המינימום, אבל בכפוף לביטול מלא של הפטור ממס לנכים – זאת במטרה שלא להכניס גם את אלו שמרוויחים מעל 20 אלף שקל למעגל הקצבאות.

לעומת זאת, ועדת שמחון טרם החליטה החלטה קונקרטית לגבי חוק לרון, אבל על פי הפרסומים המעטים שבחנו את הנושא, מסתמן שהמלצתה תהיה שקיזוז הקצבה ייעשה החל משכר של 4,200 שקל בחודש. כלומר, מי ששכרו יימצא מתחת ל-4,200 ייעזב לנפשו, אבל מי שיעלה עליו, קצבתו תיפגע. בכמה? ככל הנראה על פי העיקרון הנהוג היום: כל שקל שמגיע ממשכורת, יורד מהקצבה. מבחינת הנכים, בעלי המוגבלויות והארגונים החברתיים, אלה הן חדשות רעות במיוחד. והם הסבירו לנו מדוע.

600 שקל פחות, בגין עבודה

ראשית, לפני שצוללים לעומק הסוגיה, יש לציין שהמצב שקדם ל"חוק לרון", ששמו המלא הוא "החוק לשילוב נכים בעבודה", היה אפילו יותר גרוע. מעט יותר גרוע. לפני 2009, של כל נכה שהרוויח משכורת שעלתה על סכום הקצבה המגוחך – הקצבה נשללה ממנו לחלוטין. כלומר, הרף היה נמוך אפילו יותר מאשר זה הנוכחי, שעומד על 2,750 שקל. נכים רבים העדיפו, מטבע הדברים, כלל לא לצאת לעבודה במצב כזה. ועם זאת, אם תשאלו את הנכים עצמם, רבים מהם יכנו את חוק לרון – שכולם קיוו שישנה את המצב – כ"החוק שמונע שילוב נכים בעבודה".

"לפני שנה קיבלתי מכתב מביטוח לאומי שאומר שהמשכורת שלי עומדת על 4,500 שקל ושעכשיו קצבת הנכות שלי תקטן בהתאם – כלומר שיקוזז ממנה סכום משמעותי שקודם לכן לא קוזז", מספרת דנה לרך (24), סטודנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן שנולדה עם שיתוק מוחין, "אבל, זה היה ממש לא נכון. הרווחתי בסביבות ה-3,000 שקל, ואני לא יודעת איך הגיעו לסכום הזה! הייתי צריכה להגיש מסמכים ולקח המון זמן ואנרגיה עד ששינו את זה".

אבי שמחון. נסיגה בעייתית

לרך משתמשת לסירוגין בכיסא גלגלים ובהליכון והיא בעלת 100 אחוזי נכות. מלבד קצבת הנכות הבסיסית, היא זכאית גם לקצבת שירותים מיוחדים (שר"מ), בגובה 5,200 שקל, שנועדה לסבסוד הוצאות של מטפל צמוד – שאין לה ברירה אלא להשתמש בשירותיו; וקצבת ניידות של 2,360 שקל שנועדה לסבסוד נסיעה במוניות ובתחבורה ציבורית.

הקצבאות הללו ניתנות בנוסף לקצבת הנכות הבסיסית, כשהנכים בוחרים בעצמם, באופן חופשי, כיצד להשתמש בהן. על כן, ישנם באוכלוסיית הנכים מי שמגיעים לסכומים של כ-8,000 שקל מחיבור של כלל הקצבאות. חושבים שזה הרבה? לרך פה כדי לשים את זה בפרופורציה.

"אם לוקחים את כל הקצבאות אז נדמה שיוצא סכום סביר", היא אומרת, "אבל אם המטרה זה לתת רמת חיים נאותה – או אפילו מינימלית – אז זה ממש לא עומד בתנאים, כי ההוצאות הבסיסיות שלי הן רבות", אומרת לרך. במקרה שלה מדובר, בראש וראשונה, במטפל/ת (לרוב עובד/ת זר/ה), לרבות ההוצאות הנלוות עליו כדייר נוסף בבית – סכום שעשוי להגיע ל-6,500 שקל בחודש. קצבת השר"מ כלל לא מתקרבת לכסות אותו. כמו כן, בנוסף למטפל/ת, יש גם הוצאות על מכשור רפואי יקר (ותרופות במקרים של נכים אחרים, שעשויות להגיע למאות שקלים בחודש).

אז איפה לרך פוגשת את חוק לרון? ובכן – בנוסף לסכום הקצבאות שהיא זכאית לו, היא גם עובדת בחצי משרה ומגיעה למשכורת של 3,000 שקל בחודש כאמור (ולא 4,500 כפי שסבור ביטוח לאומי). והנה השורה התחתונה: בשל חוק לרון, מקוצץ מקצבתה מדי חודש סכום של 600 שקל. אם תרצו, קנס של 600 שקל על זה שיצאה לעבודה.

לרך היא בת מזל: היא גרה אצל ההורים ונתמכת על ידם כלכלית. היציאה לעבודה, במקרה שלה, היא פחות צורך קיומי ויותר עניין של מימוש עצמי. אבל, העובדה שהכנסתה מעבודה כרוכה בצמצום הקצבה, מסבכת אותה כלכלית וגורמת למצב שבו היא לא מסוגלת לשלם על הוצאותיה הרבות, ללא תמיכה חיצונית.

המצב הנוכחי גורם לירידה במוטיבציה לעבוד

בניגוד ללרך, שזוכה כאמור לתמיכה מהבית, נכים רבים חוששים לצאת לעבוד מהחשש שקצבתם תקוזז, ולכן מחפשים משרות שמשלמות עד הסכום שנקוב בחוק לרון – 2,750 שקל. "יש לי חברה שכל הזמן אומרת 'אני צריכה להרוויח X כי מעל סכום X יורידו לי מהקצבה'", אומרת לרך.

לדעתה, המצב האבסורדי הנוכחי גורם, חד וחלק, לירידה במוטיבציה לעבוד: "אתה אומר לעצמך שעדיף שתהיה לך את הביצה הזאת בסל (כלומר את הקצבה), כי גם אם אני עכשיו עובד ומרוויח יפה, ייתכן שמחר זה פתאום לא יסתדר בעבודה ואני ארצה לעזוב, ואז אצטרך להגיש טפסים לביטוח לאומי וייקח זמן עד שיעדכנו בחזרה את הקצבה. במילים אחרות, אני מבינה למה החברה מפחדת לצאת לעבוד".

בשלב הזה אמהּ של דנה, פמלה, מצטרפת לשיחה שלנו ואומרת: "לרוב האנשים עם מוגבלויות קשה למצוא עבודה. לדנה לקח חצי שנה למצוא. רוב המשרדים בשוק הפרטי לא נגישים. במגזר הציבורי יש חובה חוקית לשריין חמישה אחוזים ממספר מקומות העבודה לנכים – אבל ממש לא ברור עד כמה זה נאכף, אם בכלל. ועכשיו תמצאי משרד נגיש עם מישהו שמוכן להעסיק. אמנם העובדים הנכים הרבה יותר נאמנים, בגלל אותם יחסי תלות, אבל צריך גם להבין ולקבל שסוג העבודה שהם עושים קצת שונה – מה שייקח לי לתייק חצי דקה, לדנה ייקח 10 דקות".

לא להגדלת הקצבאות, כן למחיקת "חוק לרון"

א', סטודנט אחר – בעל 100 אחוז נכות בשל בעיה מולדת בעמוד השדרה ובגפיים, המשתמש בכיסא גלגלים – חושב אחרת מלרך. לדעתו, חוק לרון הנוכחי והעלאת קצבת הנכות שנידונה על ידי שתי הוועדות – שניהם גורמים שמעודדים פסיביות, ולא השתלבות בשוק העבודה.

בדומה ללרך, א' מקבל קצבות בסכומים דומים, אך בניגוד אליה, בשל העובדה שאינו מסתייע במטפל – הוא נשאר עם רווח מסוים מהקצבאות. בדומה ללרך, הוא גם יוצא לעבוד וגם מקצבתו מקוזז סכום מסוים בשל חוק לרון; ויחד עם זאת, א' טוען שלא צריך להעלות לכלל הנכים את קצבת הנכות ולהשוות אותה לשכר המינימום, כפי שהציע ח"כ אילן גלאון בהצעת חוק שהגיש, אלא לתקצב אותם לפי מבחן הכנסה.

הוא מסביר: "הטענה שלי היא שהנכים שונים אחד מהאחר, ולמרות זאת המדינה מתייחסת אליהם כאל מקשה אחת. כשהמדינה חושבת להגדיל לכולם את קצבת הנכות – ולא רק למי שצריך באמת את הכסף – היא למעשה יוצאת מנקודת הנחה שהנכים הם כולם מסכנים ושכולם נזקקים. אבל זה לא נכון, כי לכל נכה יש צורך אחר ודרישה אחרת.

זליכה. נסיגה ממסקנותיו (תצלום מתוך ויקיפדיה)

"הרי מה שבסוף יקרה, זה שיקצו לעניין תקציב מסוים ויחלקו אותו באופן שווה לכולם, במקום לתת תוספת גדולה למי שבאמת צריך – אלה שממש מתלבטים בין אוכל לתרופות. הרי יש כאלה שמקבלים קצבה גבוהה ואין להם הרבה הוצאות שנגזרות מהנכות, ויש כאלה שמקבלים 10,000 שקל אבל יש להם הרבה הוצאות על מטפל ועל תרופות".

ואולם, בסוגיית חוק לרון, א' חושב בדיוק כמו דנה: שמדובר בפתרון גרוע. "החוק הזה בא לעודד שילוב, והוא נכשל", הוא פוסק. "כמו שאדם רגיל לא מוכן לתת עוד משמרות בעבודה כי הוא יודע שהחל מסכום מסוים מפחיתים לו מס הכנסה מוגדל, והמאמץ הנוסף היה בשביל סכום קטן, ככה חוק לרון. הוא חוק שלא מעודד יציאה לעבודה כי הוא אומר 'תצא לעבודה? ניקח לך כסף'. ואנשים עושים את החישוב: האם כדאי לי לצאת לעבוד בשביל עוד 2,000 שקל, גם מבחינת המאמץ וגם מהבחינה המנטלית של הפחד לחוות אפליה. הרי יש אפליה גדולה בשוק העבודה".

"לא לימדו את הפקידים בביטוח לאומי את החוק כמו שצריך"

לחוק לרון יש נקודות חולשה נוספות, כמו המוטיבציה שהוא יוצר מבחינת העובדים והמעסיקים, לשלם בשחור. אם ככל שהמשכורת עולה, כך היא גורמת לשחיקת הקצבה, יש אינטרס ברור לשלם את גובה הסכום שאינו שוחק את הקצבה באופן חוקי – ואת היתר בשחור. מתחת לשולחן. ואכן, יש נכים שמבקשים לפצל את משכורתם בצורה הזאת (אף שאין, מטבע הדברים, נתונים על מספרם).

נראה, עם זאת, שנקודת החולשה המהותית של החוק היא הסללתו את הנכים למשרות זוטרות בשוק העבודה, שהמשכורות בהן נמוכות, במקום למשרות משמעותיות יותר. החוק מתפקד כמעין תקרת זכוכית בלתי נראית, שמגבילה את שאיפותיהם ומנמיכה את יעדיהם – אפילו עוד לפני הפגישה עם שוק העבודה והמגבלות הרבות שהוא מטיל על נכים.

אגב, המלצות אחרות שגיבשה בזמנו ועדת לרון, בראשות השופט אפרים לרון (מונתה ב-2009), היו אמורות לטפל גם במגבלות הללו, אבל זה מעולם לא קרה. בין השאר, המליצה על הקמת מרכז שירות שירכז את כל הצרכים של הנכים הפונים לשוק העבודה – אלא שעד היום מעולם לא הוקם כזה. בכלל, מאז קבלת המלצות הוועדה, שיעור התעסוקה של מקבלי הקצבה כמעט שלא עלה – בניגוד חריף לציפייה שיצר החוק. הציפייה שלשמה הוא חוקק.

פנינו לגורם שהיה חבר בוועדת לרון בניסיון להבין מדוע החוק נכשל, והאם כבר בזמן עבודת הוועדה עלו הסתייגויות לגביו. "אני חושב שחוק לרון הוא מהפכה חשובה", השיב הגורם. "אני לא חושב שהוא כישלון, אלא הצלחה, מפני שקודם לכן אדם שהרוויח שקל מעל גובה הקצבה הפסיד הכל וכשרצה לחזור לקבל קצבה, היה צריך לעבור את כל התהליך מחדש ולהוכיח שלא יוכל להשתכר אחרי שכבר עבד – הוכחה בלתי אפשרית. חוק לרון שינה את כל זה".

איך אתה מסביר את שיעור התעסוקה שלא עלה, בניגוד למצופה?

"יש הרבה סיבות, כמו למשל העובדה שלא לימדו את הפקידים בביטוח לאומי את החוק כמו שצריך, ולכן הם לא יודעים לתת תשובות מתאימות בזמן אמת. סיבה נוספת היא, שהתיקון לחוק בא לבדו ולא המשיכו לתקן את שאר ההמלצות של הוועדה – הרי הדוח בנוי נדבך על נדבך, ביחד עם עזרה בקליטה לעבודה – ואת כל זה לא יישמו. מעבר לכך אני מסכים שיש מקום לשיפור הסכומים שקובע החוק".

האם כבר אז הועלו על ידי חברי ועדה תרחישים שליליים, כמו עבודה בשחור או הסללה לתפקידים זוטרים כדי לא לעבור את סכום הקצבה – דברים שמתרחשים כיום בפועל?

"מה פתאום, אנשים גם קודם לכן עבדו באופן לא חוקי כי לא רצו לאבד את הקצבה, ואני לא מגן על אף אחד שמפר חוק. אם החוק לא צודק בעיניי, אני אלך ואשנה אותו – לא אעבוד בשחור", הוא אומר בעצבנות. "לדעתי, המאבק הנוכחי של הנכים להעלאת הקצבה צריך להיות על עידוד השתלבות בתעסוקה. המדינה צריכה להקים תוכנית לאומית לשיקום ולהשתלבות אמיתית, כפי שהיא עושה לנערים בסיכון וכפי שהוועדה המליצה והמדינה לא יישמה".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אוכלוסיות מוחלשות התאגדות זכויות עובדים יחסי עבודה מגזין צדק חברתי      
{ לכתבה "מתי סוף סוף…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות