הדס מלכא ז"ל

כשהשכול נוחת לפתע בשכונה

מושב עזר, 200 משפחות על חצי קילומטר רבוע, כולם שכנים של כולם, כולם מכירים את כולם. ואז, בשישי בערב, מתחילות שמועות: הדס מלכא, חניכה מהתנועה, לוחמת מג"ב – נרצחה בפיגוע

במושב קטן השמועות רצות מהר.

בארוחת ליל שבת האחרונה בביתי במושב עזר – היום כבר בית הוריי – דיברו על "המצב", כשברקע מהדורת חדשות שישי של ערוץ 10 טוחנת בלופ את אותן התמונות הלא-ברורות ואת אותם הדיווחים. עוד פעם פיגוע. שוב שער שכם בעיר העתיקה. כשלטלוויזיה עוד אסור להגיד, אחותי מקבלת הודעה. "חברות שלי אומרות שזו הדס. של מלכא. ושכבר יודעים שהיא מתה".

עזר מושב קטן. 200 משפחות על חצי קילומטר רבוע. כולם שכנים של כולם, כולם מכירים את כולם, ורוב מי שגדל כאן ב-20 השנים האחרונות הוא אח של חבר, או חברה של אחות. כולם היו עם כולם מתישהו בגן או בשכבה בתיכון. השמועות רצות מהר. וכשאנחנו יוצאים לסמטה וממנה לרחוב הראשי, חצי מושב כבר מחוץ לביתה של הדס.

כמה ניידות של משמר הגבול חונות בכניסה, והשוטרים שהגיעו בהן כבר בתוך הבית של משפחת מלכא. "שלוש הילדות הקטנות שם לבד, ואסור להגיד להן כלום עד שההורים יגיעו", אומרת לאימא שלי אחת השכנות. לא מעט שמועות סרק נזרקות לאוויר.

בסיבוב לבד באוטו הראש מתמלא במחשבות, על מי שהיתה שכנה בבניין באשדוד, עירי הקודמת, ואחר כך גם בעזר, ממש מעבר לכביש; חניכה שלי ושל חברַי לשכבה ב"בני המושבים"; פעילה ומדריכה בקן של התנועה במושב; בחורה מלאת מרץ וקורנת שִמחה שהפכה בשנים האחרונות למג"בניקית מורעלת.

על אף שהקשר בנינו הסתכם בשנים האחרונות בפגישות מקריות ברונדלים הרגליים בערב יום כיפור – כנס המחזור השנתי של ילדי המושב, קשה היה לפספס את התמונות הגאות של הדס בפייסבוק, במדים אפורים-כהים, חמושה כמו רמבו; מצוידת בדגלים ובצבעי הסוואה, כשירושלים וחברון תמיד שם ברקע.

מדי פעם היא היתה משתפת בעצמה את התמונות האלו סביב יום הזיכרון, כאות הזדהות עם החיילים שנפלו. אני חושב לעצמי בצמרמורת, שהדס היתה גאה בעצמה לו ידעה שתמות במדים שלה. ובוודאי שלא ייחלה לזה. כשאני מדמיין איך התמונות הללו עומדות לכבוש בשעות הקרובות את מסכי הטלוויזיה, ולא פחות מכך את פיד הפייסבוק, אני מתַרְחֵש בראש איך כל הפוליטיקאים מיד יעשו עליהן את הסיבוב שלהם.

שעה אחר כך זה כבר רשמי, וזה בכל מקום, והצרחות ברחוב, מול ביתה של הדס, מהדהדות ברחבי המושב כולו. חותכות את השמים ואת הלב.

מה השתנה בין הדס להדר?

כל השבת שלאחר הערב הנורא הזה, פיד הפייסבוק מפוצץ בהספדים ובתמונות. עד כדי כך עמוס, שלא היה בו שום דבר פרט להם, פשוטו כמשמעו. חברות של הדס מופיעות בחדשות, באותו טייק בן ארבע דקות – בכל אתר או ערוץ בזווית צילום טיפה אחרת. הן מספרות על הדברים שהעיתונאים אוהבים להראות: הווטסאפ האחרון, הסלפי האחרון, הסרטון האחרון שהן שרות באוטו באטרף בדרך חזרה ממסיבה. זה כמעט גרגר חול בחברות ארוכת השנים של השמינייה הזאת, ששיגעה אותנו לא פעם בפעולות ביום שישי במושב, שהנהיגה את הילדים והנוער במסגרת התנועה, כשהן לבושות בחולצה כחולה ושרוך אדום. עבור אייטם של שבת בצהריים, זה סוגר לאתרים את הפינה.

הדס והחברות מהמושב.

בשעת לילה מאוחרת מתקיימת הלוויה. מאות רבות של אנשים מתכנסים בבית העלמין הצבאי באשדוד, כי בבית העלמין שלנו במושב אין חלקה צבאית. הדס היא חללת מערכות ישראל הרביעית של המושב.

וגם הם, איך לא, נמצאים כאן: המפכ"ל אלשיך, והשר ארדן, וראש האופוזיציה הרצוג, וגם אורן חזן איפשהו בקהל. אלשיך וארדן לא מכירים את הדס, אך סופדים לה בהלווייתה. מישהו סיכם עבורם במהלך השבת את קורות חייה, ושִׁכְתב ושיפץ וחידד את הנאומים חוצבי הלהבות שיישאו מעל לקברה הטרי. שניהם מקבילים את המקרה שלה לזה של הדר כהן ז"ל, לוחמת מג"ב שנהרגה גם היא בפיגוע בשער שכם, בעת מילוי תפקידה. גם היא בגבורה, כמו הדס, מנעה בגופה פגיעה בחפים מפשע. הם משרטטים את הקו בין הדס להדר, כאילו האירוע בו נרצחה הדר עודנו נִלמד. אך הדר נרצחה לפני כמעט שנה וחצי, וגם אז, כינס ראש הממשלה נתניהו דיון חירום. גם אז, נשלפו מהפק"ל אותם העונשים למשפחות המחבלים, כצעד מרתיע. בין הדר להדס, נרצחו בפעולות טרור עוד 16 ישראלים נוספים, ובוצעו 506 אירועים פח"עיים שונים.

בין הדס להדר, האם "המצב" השתנה? האם למנהיגי המדינה יש כוונות, תוכניות או רעיונות כיצד לתקן אותו? האם הם עובדים יום וליל כדי למנוע את מות הגיבורים הבא? כל שאנו רואים זה רק פוסטים בפייסבוק, ונאומים ריקים מעל קברים מלאים.

הדס מלכא ז"ל הותירה אחריה את אביה דוד, אמה גאולה, אחיה תמיר וגיא ואחיותיה שקד, נטע וגפן.  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אקטואליה טרור כללי סכסוך ישראלי פלסטיני       
{ לכתבה "כשהשכול נוחת לפתע…" התפרסמה תגובה אחת }

1 {אריאל בן הרוש}

כתבת יפה ותיארת בדיוק רב את ההווי המושבי ואת הטרגדיה הפרטית והקולקטיבית

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות