עיבוד תמונה: עומר גרזון

היום, ילדים, נדבר על הנטייה המינית שלי

נניח שהייתם מורים, נאמר בחטיבה. ונניח שהייתם גייז. הייתם מספרים לילדים על הנטייה המינית שלכם? טל עוז ואייל מג'ר עמדו בדיוק בפני הדילמה הזאת, והחליטו לצאת מהארון בכיתה. מבחינתם זו המשמעות האמיתית של חינוך: להראות לילדים עושר של אפשרויות. לידיעת הקורא נפתלי בנט

טל עוז, מחנכת ומורה לאמנות בבית הספר הדמוקרטי בצפון הארץ, התלבטה עוד במהלך לימודיה לתואר הראשון בשאלה: האם תצא מהארון בבית הספר שבו תלמד. בעבודת סמינר שעשתה במסגרת הלימודים, ערכה מחקר על חוויות של מורים מהקהילה הגאה במערכת החינוך וגילתה, באופן לא ממש מפתיע, שמורים שהרגישו בנוח לצאת היו מורים שבבית הספר בו לימדו, היה שיח יחסית חיובי בנושא של נטייה מינית. אלא שפעמים רבות, עצם היציאה מהארון היא שמאפשרת שיח כזה, או אפילו יוצרת אותו.

"אחרי המחקר הזה הבנתי שאני לא מוכנה להיות מהאנשים האלה שלא יוצאים מהארון", אומרת עוז, "אני לא בן אדם שמסתיר. אני באה מבית פתוח, מעולם לא הרגשתי צורך להסתיר את הנטייה המינית שלי. זה גם נתפס בעיניי שאם אני מסתירה את זה, אז המסר הוא שזה לא בסדר, שמדובר במשהו שצריך להסתיר, ולכן חשתי שיש עלי חובת הוכחה. בסוף המחקר היה לי ברור שאני אצא מהארון במסגרות החינוכיות שאעבוד בהן, גם אם זה אומר שאצטרך להתמודד עם דברים לא פשוטים. אם אני כבר עושה עבודה חינוכית, אני לא אעשה חצי עבודה".

התגובות היו חיוביות

עוז, בת ה-27, מלמדת במערכת החינוך כבר ארבע שנים, בבית ספר שהאוכלוסייה בו היא ברמה סוציו-אקונומית גבוהה. את הצעד אל מחוץ לארון עשתה בשנה שעברה, אז שימשה כמחנכת כיתה ז'. היא סיפרה לתלמידים על נטייתה המינית באמצע השנה, בדצמבר. את בחירתה לא לחשוף את העניין באופן מיידי היא מסבירה כך: "היה לי חשוב שהם יכירו אותי רגע לפני שהם רואים אותי בתור 'המורה הלסבית'. מעבר לכך היו גם סיבות אישיות: התחלתי את השנה הזאת כשאבא שלי היה מאוד חולה, זו היתה תקופה מאוד רגשית עבורי, וחשבתי שלפתוח את זה, לא יהיה הדבר הנכון לעשות באותו זמן.

"אבל אחרי שאבא שלי נפטר, הגיעו אלי הביתה לשבעה הרבה תלמידים עם הוריהם וישבו איתנו במשך כמה שעות. בת הזוג שלי מן הסתם היתה שם לצדי, כך שחלק מהתלמידים הסיקו את המסקנה, ומתוכם, היה חלק שמבחינתם זה לא היה עניין. שבוע לאחר מכן, התחילו התלחשויות ותלמידים פנו אלי בהפסקה והתעניינו איפה אני גרה ועם מי. וכשעניתי שאני גרה עם חברה שלי, היתה שתיקה, ואז הגיעה השאלה: 'מה, חברה-חברה?'. עניתי שאני גרה עם בת הזוג שלי. בהמשך החלטתי שאני צריכה ליישר קו ועשיתי שיחה שבה לא ירדתי יותר מדי לפרטים, סיפרתי שיש לי בת זוג ושאני מאוד אוהבת אותה ואנחנו ביחד כבר כמה שנים".

איך הגיבו הילדים?

"התגובות היו חיוביות, זה עורר שיח בכיתה וחלק מהילדים סיפרו סיפורים על קרובי משפחה שלהם ואנשים אחרים שהם מכירים שנמצאים על הקשת הלהט"בית. יצאתי מהשיעור בתחושה מאוד טובה של 'עשיתי את הדבר הנכון'".

ומה אומרים ההורים?

"רוב ההורים מפרגנים. היו כמה הורים שפנו אלי וששמחו מאוד על היציאה שלי מהארון ואיזה כיף לילדים. זה לא מובן מאליו בעיניי שהם הרגישו בנוח לפנות אלי ועצם זה שהם באים ואומרים לי את זה, זה מאוד מחזק".

"מגדל את הילדה שלי שהומוסקסואליות זו תועבה"

עוז גדלה בכפר ורדים והיום היא מתגוררת בנהריה עם בת הזוג שלה בחמש השנים האחרונות, לה היא מאורסת.

לא נתקלת באף התנגדות למהלך שעשית?

"היה מקרה אחד. יום אחרי שסיפרתי לילדים, אבא של תלמידה חיכה לי בשער ואמר לי 'אני חייב לדבר איתך, להבין אם מה שהבת שלי אמרה לי זה נכון, את סיפרת לתלמידים שאת לסבית?'. עניתי לו: 'כן, אני לא חושבת שזה משהו שאני צריכה להסתיר'. אז הוא אמר: 'אני מגדל את הילדים שלי על זה שהומוסקסואליות היא תועבה ולכן אני מוציא את הילדה שלי מבית הספר'. והוא באמת הוציא אותה, כבר יום לאחר מכן היא לא הגיעה להבית ספר".

מוזמן לשיעורי חברה על חד מיניות. בנט

מה היה לך הכי קשה בסיפור הזה?

"שלתלמידה לא היתה פרידה מהכיתה, והאבא גם לא הסכים שאדבר איתה, למרות שהיה לי קשר ממש טוב איתה – היו לנו שיחות מאוד יפות ועמוקות. למעשה, גם האבא וגם התלמידה היו בשבעה של אבא שלי לפני שהם ידעו שאני לסבית. מה שבעיקר היה לי קשה זה הביטול של כל מה שהיה עד עכשיו: היה כאן קשר, ופתאום הפרט הזה מהחיים שלי הופך סיבה לווטו. 'אם זה ככה, אז ביי'. זו היתה אחת החוויות הכי קשות של הומופוביה שחוויתי מעולם".

איך הגיב הצוות?

"ההנהלה היתה מאחורי וקיבלתי תמיכה. באופן כללי יש מורים שהפתיחות שלי קצת קשה להם, אבל מבחינת ההנהלה והמורים הקרובים – יש הרבה פרגון. בית ספר דמוקרטי הוא מסגרת שמראש יש בה שיח פתוח יחסית שמעודד דיאלוג וקבלה".

מי את עונה למי שטוען שאת מציבה בפני הילדים עובדה שאין להם את כל הכלים כביכול להתמודד איתה, או אפילו – יש שיגידו – מכשילה הורים שמנסים שלא לחשוף את ילדיהם למושגים הללו, שבעיניהם – בין אם אנחנו אוהבים את זה או לא, ואנחנו לא – הם תועבה?

"מבחינתי אני עושה חינוך וחינוך צריך לעשות מאהבה ואני לא חושבת שאני יכולה לאהוב אם אני לא אוהבת את עצמי עד הסוף ובנוסף, אם אני מדברת עם ילדים על פתיחות וכנות, אני לא יכולה להתנהג אחרת. אז אני חייבת לנהוג כך. אם אני לא מספרת, אז אני לא יכולה לצפות מאף תלמיד להיות פתוח. צריך גם לזכור שאני מלמדת בבית ספר דמוקרטי ויש שם הרבה יותר אוטונומיה כמורה, בכל מיני הקשרים. אני מרגישה שם הרבה יותר פתוחה להראות את מי שאני ומה שאני, ולבית הספר ולצוות יש מקום משמעותי בתחושה הזאת, גם בהקשר הנטייה המינית".

אז איך בסופו של דבר נראית המציאות בהשוואה למה שהעלה הסמינר שעשית בזמנו? האם המסקנות שלו שם התגלו כתקפות במציאות?

"זה באמת מאוד תלוי במקום שאתה נמצא בו, אבל זה גם תלוי במי אתה כבנאדם: כמה סבלנות יש לך, אומץ, ביטחון וכוח לעשות את הצעד הזה. כי מרגע שאתה עושה את זה, אתה חשוף – והנה, גם אני נכוויתי. אבל מצד שני, התמיכה שאתה מקבל גם מראה לך משהו חשוב על החיים האלה".

מה בסופו של דבר את יכולה להגיד שהצעד הזה עשה?

"בעקבות היציאה שלי מהארון בבית הספר, התפתחו דיונים בכיתה בנוגע לסוגיות משמעותיות שקהילת הלהט"ב מתמודדת איתן, כמו למשל בנושא של חתונה ושוויון זכויות. אלו דברים שהגיעו מהתלמידים, זה לא משהו שאני אמרתי להם – וזה חינוך בעיניי. אני מרגישה גם שמאז, ילדים מרגישים בנוח לבוא ולדבר איתי על דברים אישיים שלא קשורים בהכרח לנטייה מינית, הם רואים שאפשר להיות שונה ומיוחד וזה בסדר. וכמובן שיש לזה חשיבות רבה עבור ילדים שמתלבטים לגבי הזהות המינית שלהם, כי פתאום הם רואים שהמורה הזאת היא לסבית והיא בן אדם כמו כולם, ולא סטיגמה מהלכת. לדעתי זה עוזר להם לפחד פחות ולהיות יותר פתוחים ובטוחים במי שהם. כשאתה רואה מישהו שנמצא איתך באותה סירה אתה מרגיש פחות לבד".

"במערכת החינוך יש הרבה בורוּת"

טל עוז חברה בקבוצת פייסבוק שנקראת "מורותים גאותים" – קבוצה סגורה שמהווה מרחב בטוח למורים ומורות מהקהילה הגאה לשתף חוויות, להתייעץ ולהתלבט. הקבוצה קמה מתוך "הפורום הגאה לאנשי ונשות חינוך" הפועל זה ארבע שנים, במטרה לקדם שיח במגוון פלטפורמות בין אנשי ונשות חינוך להט"בים על דילמות, קשיים ומחשבות שעולים מתוך המפגש שלהם עם מערכת החינוך.

אייל מג'ר בן 35, ממקימי הפורום ומורה בבית הספר הדמוקרטי "יחד" בחולון, מספר שהרעיון עלה בעקבות שיחה עם חבר, גם הוא מורה, בנוגע לצרכים העולים מעבודתם במערכת החינוך, ומתוך ההבנה שהשיח שאמור ללבן אותם – חייב להיות רחב, מכיל. "אני חושב שזו קבוצה שאפשר לדבר בה על כל מיני דברים שאף אחד בצוות בית הספר לא יכול להבין, כפי שיבינו חברי הקבוצה. לקבוצה יש משמעות והיא נותנת כוח, את לא צריכה להצדיק את עצמך כל פעם מחדש, זה מקום שטוב להיות בו".

חברי הפורום נפגשים אחת לחודש במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב ועיקר פעילותם היא קידום יוזמות חברתיות. מטרה נוספת היא להשפיע על מערכת החינוך בהקשר הלהט"בי. כך למשל, אחת הפעילויות שהפורום מקדם היא העברת השתלמות למורים ומורות בהיקף של 30 שעות, שתחל בספטמבר הקרוב, במטרה לשפר את התמודדות המערכת עם הנושא הלהט"בי.

איך היוזמה נולדה? מג'ר מספר שבעקבות הרצח של שירה בנקי ז"ל במצעד הגאווה בירושלים, לפני כשנתיים, ניתנה הוראה ממשרד החינוך לכל המחנכים להעלות את הנושא בכיתות, וש"הרבה מורים היו מובכים מהסיטואציה ופשוט לא ידעו איך לעשות את זה, אז הם ויתרו או שהיו כאלה שגמגמו ועשו את זה לא טוב. יש הרבה בורוּת בתוך המערכת, ומשם לטעמי נובעים עיקר הקשיים וחוסר הנוחות. מטרת ההשתלמות היא לענות על הצורך שנוצר במערכת להבין יותר בנושא, וכך למנוע סיטואציות לא נוחות בעתיד".

"מעדיף שהילדים יגידו לי מה שיש להם בפרצוף"

גם מג'ר, כמו טל עוז, דן בעבודת הסמינריון שלו בסוגיה: האם מורים צריכים לצאת מהארון בפני התלמידים שלהם, ומהם הגורמים שמשפיעים עליהם לעשות או לא לעשות זאת. אחד הקריטריונים המשפיעים על ההחלטה, כך גילה, קשור לסביבה בה נמצא בית הספר – האם הוא בסביבה חזקה או מוחלשת. אלא שעל כל מורה הסביבה פועלת באופן אחר: "יש שיגידו שקל להם יותר לצאת מהארון בשכונות מבוססות, שם הפתיחות בדרך כלל גבוהה יותר, ויש שיעדיפו דווקא בשכונות מוחלשות", הוא אומר.

הבחירה של מג'ר עצמו, ללמד בבית הספר "יחד" בשכונת ג'סי כהן בחולון, שרוב אוכלוסייתה מוחלשת, נבעה מההנחה ששם יהיה לו קל יותר להתמודד עם היציאה מהארון. "זה עלול להישמע סטיגמטי, אבל באופן כללי, אוכלוסיות מוחלשות ובעיקר ילדים שהם בנים לאוכלוסיות כאלה, הם אנשים שבאים ואומרים לך בפנים מה שיש להם לומר, ואילו באוכלוסיות מבוססות יש נטייה, בשם הנימוס, לדבר מאחורי הגב. התעקשתי ללמד שם, לא מתוך אלטרואיזם, אלא כי אני מכיר את האוכלוסייה המבוססת יותר, אני מגיע ממנה (במקור הוא מתל אביב; ה"ק) והרבה יותר קל עבורי שלא ידברו עלי מאחורי הגב. אני מעדיף, גם אם התגובות לא מוצאות חן בעיניי, שהן יהיו מול הפנים שלי ואני אדע עם מה אני מתמודד".

ואיך זה היה? איזה תגובות קיבלת מהתלמידים?

"התגובות בסדר גמור, השנה אפילו היו שתי תלמידות שהגיעו עם סיכות גאווה על התיק להראות שהן איתי וזה חימם את הלב. בהתחלה היתה קצת יותר מבוכה, שהתבטאה בצחוקים לא מוסברים, וההתמודדות היתה קשה יותר. הייתי צריך להבהיר שלא שואלים אותי שאלות אישיות מדי והייתי צריך לשים את הגבולות. אבל בשנים האחרונות זה חלק מהיומיום. זה לא הופך להיות הנושא המרכזי, אלא עוד משהו שהוא חלק ממני והתלמידים מקבלים את זה כמציאות".

אייל מלמד בבית הספר זה חמש שנים. הוא יצא מהארון כבר בתחילת דרכו שם.

אתה מספר כל שנה פעם מחדש?

"כל שנה מחדש אני צריך ורוצה לספר. חשוב בעיניי שכל אדם יכיר להט"ב אחד לפחות, כדי להתמודד עם סטיגמות ועם הכללות. חבר'ה שלא הכירו אף להט"ב לפני, מבינים יותר אחרי שהכירו אותו – וכאן אני חושב שאני משמעותי".

קיבלת תמיכה מצוות בית הספר?

"כן, בהחלט. אני מרגיש שיש לי המון מזל, יש לי צוות מצוין שתמיד היתה לי האפשרות להתייעץ איתו, הם ידעו איך להתייחס ומה לעשות. אני מכיר מורים בבתי ספר אחרים שבאו לצאת מהארון וצוות הניהול הבהיר להם שכדאי מאוד לא לעשות את זה. יותר מזה, אני עצמי נתקלתי במנהלת בית ספר שאמרה לי שלא היתה מקבלת אותי לעבודה כמחנך בגלל שאני הומו. היא לא אמרה את זה בצורה מתריסה אלא בצורה מאד כנה, אבל זה כל פעם מוכיח מחדש שפוזיציה של מורה או מורֶה להט"ב מגיעה עם שק של דעות קדומות: במקרה הטוב זה מסכן שצריך לרחם עליו, ובמקרה הגרוע זה סוטה מין שצריך להיזהר ממנו".

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של מגזין כותרת*

אוכלוסיות מוחלשות זכויות עובדים יחסים בין המינים מגדר מגזין שבוע הגאווה       
{ לכתבה "היום, ילדים, נדבר…" לא התפרסמו תגובות }

{ הוספת תגובה }

* כתובת המייל לא תופיע בתגובות